פעם הייתי בדיוק איפה שאתה נמצא עכשיו. למען האמת? אולי אפילו במצב הרבה יותר גרוע…

עבדתי בעבודות מזדמנות. פעם מאבטח, פעם מוכר טלפונים, פעם מכין שייקים בדוכן בטיילת. לא הרווחתי הרבה, אבל זה לא מה שהפריע לי.

מה שבאמת אכל אותי מבפנים הייתה תחושת ההשפלה.

כשהיו שואלים אותי ״במה אתה עובד?״, הבטן שלי הייתה מתכווצת. ״אבטחה״, הייתי עונה, ועושה חצי תנועה עם הראש, כמעט מתנצל. סוג של ״זה מה יש״ כזה. הרגשתי שאני מסתובב בעולם עם שלט על המצח שכתוב עליו ״בינוני״.

בגיל 25, עם הראש למטה, חזרתי להשלים בגרויות. השקעתי בטירוף, הוצאתי ממוצע גבוה ודלתות האקדמיה נפתחו בפניי.

ואז מצאתי את עצמי מול אתר האוניברסיטה, נאלץ לבחור על איזה מקצוע אתפשר לשארית חיי.

רגע לפני שנכנעתי למסלול הרגיל, ישבתי עם חבר על בירה בים. אמרתי לו שבעוד חמש שנים אסיים תואר ותהיה לי משכורת טובה.

הוא פשוט אמר לי: “בעוד חמש שנים מהיום אני כבר לא אצטרך לעבוד.” וסיפר לי על הדירות שבבעלותו.

למען האמת, אותו חבר לא היה גאון גדול. זאת הסיבה שהאמנתי שזה באמת יכול לעבוד. מצאתי את עצמי בגיל 27, אומר לעצמי ״זה הכל או כלום״. או שאני הופך למשקיע, או שהרגע שרפתי את ההזדמנות האחרונה שלי למצוא עבודה נורמלית.

אני שורף את הספינות.

מאותו רגע הבנתי שיש משחק אחר. התחלתי ללמוד, לחקור, להשקיע, לטעות, לתקן… ובסוף סגרתי את עסקת הנדל״ן הראשונה שלי עם רווח של 120,000 ₪.