הפסק להיות "משקיע פסיבי" שרק מקווה שהשוק יעלה. הגיע הזמן להפסיק לחסוך שקל לשקל ולהתחיל לצוד את החופש שלך. הצטרף לנבחרת הציידים של מתן אהביה.
במשך שנים מכרו לך את אותו השקר: "לך תלמד, תמצא עבודה טובה, תפקיד לפנסיה ותחכה לגיל 67 כדי להתחיל לחיות".
לזה אני קורא "בית החרושת לממוצעים". פס ייצור פסיכולוגי שנועד להפוך אותך לבורג צייתן במערכת. שתרוויח מספיק כדי לא להתפטר, ותעשה את המינימום הנדרש כדי שלא יפטרו אותך. הם קוראים לזה "ביטחון". אני קורא לזה סם הרדמה.
בזמן שאתה מחכה לאישור מהחדשות או מהבנק שזה זמן טוב לקנות, הם משתמשים בכסף שלך כדי לייצר עוד כסף בעזרת הנכסים שאתה פוחד לגעת בהם. הגיע הזמן להפסיק להפסיק לנסות לטפס בסולם. הגיע הזמן להיות הבעלים של הסולם.
בוא נדבר תכלס: לקנות דירה במחיר שוק ולקוות שהיא תעלה בשווי שלה זה נחמד. באמת. זה מה שהדור הקודם עשה, זה מה שהחברים שלך מהעבודה עושים.
אם התוכנית שלך לפרישה מהעבודה מבוססת על זה שהשוק יעלה בכמה אחוזים כל שנה, אתה לא משקיע – אתה שבוי של המערכת. אתה מחזיק אצבעות שהריבית תרד, שהמלחמה תסתיים ושמישהו בבנק ישראל שבא לו להיות נחמד אליך החודש.
זה אולי מרגיש לך כאילו אתה בעלים של נכס, אבל זה ממש לא יעזור לך לפרוש מהעבודה.
הסיבה לכך פשוטה: כדי להתפטר, אתה לא צריך עליית ערך דמיונית על הנייר. אתה צריך להגדיל את ההון העצמי שלך עכשיו, ובמהירות.
בזמן שכולם זורקים את הכסף שלהם על נכסים ומחכים לנס, הציידים מייצרים את הרווח ביום החתימה. אנחנו לא מחכים שהשוק יעלה כדי להיות עשירים; אנחנו קונים נכסים עם פער של מאות אלפי שקלים ממחיר השוק.
אנחנו לא בונים ״תיק השקעות לטווח ארוך״. אנחנו בונים מנוע שמייצר חופש. כזה שמאפשר לך להסתכל לבוס בעיניים ולדעת שהמשכורת שלו היא כבר מזמן לא חבל ההצלה היחיד שלך.
פעם הייתי בדיוק איפה שאתה נמצא עכשיו. למען האמת? אולי אפילו במצב הרבה יותר גרוע…
עבדתי מסביב לשעון בעבודות מזדמנות. פעם מאבטח, פעם מוכר טלפונים, פעם מכין שייקים בדוכן בטיילת… וזה בקושי הספיק כדי לשלם שכירות על דירת חדר קטנה. למדתי לחיות עם זה, כי באמת האמנתי שלהיות עני זה פשוט גזירת גורל.
כשהיו שואלים אותי ״במה אתה עובד?״, הבטן שלי הייתה מתכווצת. ״אבטחה״, הייתי עונה, ועושה חצי תנועה עם הראש, כמעט מתנצל. סוג של ״זה מה יש״ כזה. הרגשתי שאני מסתובב בעולם עם שלט על המצח שכתוב עליו ״בינוני״.
כל החיים ידעתי שיצא ממני משהו. פרשתי מבית הספר בגיל צעיר כי רציתי לרדוף אחרי החלומות שלי, כי ידעתי שהמסלול הרגיל הוא לא בשבילי. אבל בגיל 25, מותש מהמינוס ומהעומס, נכנעתי. הבנתי שאולי חלמתי בגדול מדי.
חזרתי לספסל הלימודים. השקעתי בטירוף, הוצאתי בגרות בממוצע 87, דלתות האקדמיה נפתחו בפני!
מצאתי את עצמי יושב מול אתר האוניברסיטה, נאלץ לבחור על מה אתפשר לשארית חיי. לימודי כלכלה? פילוסופיה? אולי מנהל עסקים? הבנתי שהמערכת סוף סוף הצליחה להכניע אותי. אני רואה את עצמי הופך לעוד בורג בבית החרושת לממוצעים.
ואז, רגע לפני שחתמתי על גזר הדין שלי, ישבתי עם חבר על בירה בים…
"אני נרשם לתואר. בעוד חמש שנים מהיום תהיה לי משכורת טובה״
״חמש שנים מהיום, הא? בעוד חמש שנים מהיום אני כבר לא אצטרך לעבוד״ הוא אמר. הוא סיפר לי על הדירות שבבעלותו. מסתבר שהוא עושה את זה כבר כמה שנים.
למען האמת, אותו חבר לא היה גאון גדול. זאת הסיבה שהאמנתי שזה באמת יכול לעבוד. מצאתי את עצמי בגיל 27, אומר לעצמי ״זה הכל או כלום״. או שאני הופך למשקיע, או שהרגע את ההזדמנות האחרונה שלי למצוא עבודה נורמלית. אני שורף את הספינות.
תוך שנה וחצי מאותו ערב בחוף הים, סגרתי את העסקה הראשונה שלי עם רווח של 120K ביד. הבנתי שאני כבר לעולם לא אהפוך לבורג בבית החרושת לממוצעים.
סוד #1: DNA של משקיע
סוד מס׳ #2: הפסיכולוגיה והבטחון מאחורי העסקה
סוד מס׳ #3: ביצוע והמשך צמיחה
הבנתי שיש פה משהו גדול מידי בשביל להישאר רק אצלי, ושנמאס לי לראות אנשים עם פוטנציאל אדיר נטחנים בגלגלי השיניים של בית החרושת לממוצעים.
יצרתי סביבה שבה אנחנו לא רק מדברים על נדל"ן – אנחנו צדים אותו. אנחנו לא מחכים לניסים, לא מחכים לטובות מהבנק וולא שורפים שנים על טעויות של מתחילים. בנבחרת, אתה מקבל את המערכות, הכלים והקהילה שיהפכו אותך מצופה פסיבי לצייד עסקאות מקצועי.