פעם הייתי בדיוק איפה שאתה נמצא עכשיו.
למען האמת? אולי אפילו במצב הרבה יותר גרוע…
עבדתי מסביב לשעון בעבודות מזדמנות.
פעם מאבטח, פעם מוכר טלפונים, פעם מכין שייקים בדוכן בטיילת…
וזה בקושי הספיק כדי לשלם שכירות על דירת חדר קטנה.
למדתי לחיות עם זה, כי באמת האמנתי שלהיות עני זה פשוט גזירת גורל.
אבל מה שבאמת אכל אותי מבפנים הייתה תחושת ההשפלה…
כשהיו שואלים אותי ״במה אתה עובד?״,
הבטן שלי הייתה מתכווצת.
״אבטחה״,הייתי עונה…
ועושה חצי תנועה עם הראש, כמעט מתנצל.
סוג של ״זה מה יש״ כזה.
הרגשתי שאני מסתובב בעולם עם שלט על המצח שכתוב עליו ״בינוני״.
כל החיים ידעתי שיצא ממני משהו.
פרשתי מבית הספר בגיל צעיר כי רציתי לרדוף אחרי החלומות שלי,
כי ידעתי שהמסלול הרגיל הוא לא בשבילי.
אבל בגיל 25, מותש מהמינוס ומהעומס,
נכנעתי.
הבנתי שאולי חלמתי בגדול מדי.
חזרתי לספסל הלימודים.
השקעתי בטירוף, הוצאתי בגרות בממוצע 87,
דלתות האקדמיה נפתחו בפני!
מצאתי את עצמי יושב מול אתר האוניברסיטה,
נאלץ לבחור על מה אתפשר לשארית חיי.
לימודי כלכלה?
פילוסופיה?
אולי מנהל עסקים?
הבנתי שהמערכת סוף סוף הצליחה להכניע אותי.
אני רואה את עצמי הופך לעוד בורג במערכת.
ואז, רגע לפני שחתמתי על גזר הדין שלי,
ישבתי עם חבר על בירה בים…
"אני נרשם לתואר. בעוד חמש שנים מהיום תהיה לי משכורת טובה״
״חמש שנים מהיום, הא?
בעוד חמש שנים מהיום אני כבר לא אצטרך לעבוד״ הוא אמר.
הוא סיפר לי על הדירות שבבעלותו.
מסתבר שהוא עושה את זה כבר כמה שנים.
למען האמת, אותו חבר לא היה גאון גדול.
זאת הסיבה שהאמנתי שזה באמת יכול לעבוד.
מצאתי את עצמי בגיל 27,
אומר לעצמי ״זה הכל או כלום״.
או שאני הופך למשקיע,
או שהרגע שרפתי את ההזדמנות האחרונה שלי למצוא עבודה נורמלית.
אני שורף את הספינות.
תוך שנה וחצי מאותו ערב בחוף הים,
סגרתי את העסקה הראשונה שלי עם רווח של 120K ביד.
הבנתי שאני כבר לעולם לא אהפוך לבורג של המערכת.